יום רביעי, 4 ביולי 2018

A Friend for the End of the World

תואר שני. פגישה ראשונה עם המנחה שלי לתזה.
הוא שואל אותי למה בחרתי בנושא הטראומה, האם קרה לי משהו אישי שאולי גורם לי להתעניין בנושא.
וזו שאלה חדה שמפתיעה אותי ושלא חשבתי עליה בכלל עד אותו רגע.
פשוט התעניינתי בטראומה, חשבתי שאני פטריוטית, שאני רוצה לעזור לאנשים במקצועי, ילדי עוטף עזה.
ועניתי ככה בשלוף, שהייתי בתאונת אופנוע כשהייתי תלמידה, אופנוע שדרס אותי, מול כל הכיתה,
ואף מול חלקים נבחרים מהשכבה, כשהלכנו על הכביש בדרך להצגה באיזה אולם ליד הבית ספר.
ולא ממש נפצעתי, רק שטפי דם ושריטות, והמכנסיים האהובים עליי נקרעו. אמרתי לכולם שאני בסדר,
אז המשכנו כרגיל לכיוון ההצגה.
בהצגה ישבתי שם באולם מלא אנשים, והרגשתי הכי לבד בעולם.
הרגשתי שנשארתי על הכביש. דרוסה ומובסת. הרגשתי שאני הכביש שעליו כולם הולכים.
הרגשתי, במן וודאות, שלאף אחד לא אכפת ממני, שאף אחד לא אוהב אותי, שאף אחד לא יעזור לי בעת צרה.
יצאתי החוצה לבכות במסדרון. אף אחד לא יצא אחריי לבדוק מה איתי. אפילו לא מורה. אף חבר, אף חברה.
אז המשכתי משם הביתה. ואף אחד לא שם לב.
מאז שנה שלמה חייתי בתחושה שאף אחד לא אוהב אותי, שאין לי חברות או חברים או משפחה שאכפת להם ממני,
שאני לבד בעולם.
ה"לבד" הזה, של הפוסט, הדיכאון שאחרי הטראומה, הרס לי את הלימודים, הייתי בין המצטיינים בשכבה.
הרס לי את לימודי הגיטרה, שהתמדתי בהם והתענגתי עליהם.
חברויות שהיו לי, כמעט הכל.
היחידי שהיה שם בכל הכאב הנוראי הזה, זה כריס קורנל, והוא שר לי את זה ישר ללב:


A friend to end of the world

אם הייתי יכולה, הייתי אומרת לך כריס, שאני מצטערת מאוד שלא הייתי שם בשבילך
כמו שהיית שם בשבילי.
שאני הרגשתי באותה הופעה מדהימה שלך ביד-אליהו, רק אתה עם גיטרה אקוסטית, 17.7.12,
כמעט אותו תאריך שבו התאבדת, 5 שנים אחרי,
שמשהו לא בסדר, שאולי אתה רוצה להתאבד,
וישר ניערתי את המחשבה הזאת כי למה שתתאבד אם יש לך אישה, ויש לך ילדים.
חבל מאוד שלא זכרתי איך שאני הרגשתי הכי לבד בעולם, עם המשפחה, וגם עם חברים.
עדיין הייתי לבד.
ואני מצטערת שלא הייתי שם בשבילך, כמו שאתה היית שם בשבילי.

זה בשבילך כריס:

The Promise



4th of July + I am the Highway



you will live forever in my heart