גיטרות

בזמן האחרון חזרתי למנהגי לחיות עם רדיו פתוח כל היום. זה משנה את האווירה בבית,
זה מקל על העבודה מהבית וזה טוב כדי להיחשף מדי פעם, ממש רק מדי פעם, למשהו חדש מעניין.

לאחרונה נחשפתי למישהו שלא שמעתי קודם, סם פנדר שמו, וכשמו כן הוא, שמעתי קודם כל את הגיטרות
בסינגל שלו שהושמע ברדיו, ורק אחר כך גיליתי את שמו (הייתי צריכה לחכות בערך שבועיים כדי ש-88 יעלו
רשימת השמעה מיום מסוים שזכרתי שניגנו בו את השיר, ומזל שאת כל שאר השירים ברשימה הכרתי).

הבן אדם רק בן 26, אבל לפחות הוא נולד במילניום הקודם. הוא נראה כמו פרי האהבה של גארי בארלו ו-Plan B,
אם הכלאה כזאת הייתה אפשרית אי פעם, ונשמע מעט כמו דוראן דוראן.
הוא חתום ב'פולידור', בשלוחה הבריטית שהיו לה ימים זוהרים בשנות ה-60, ואולי היא מחפשת לחזור לשם. הסאונד שלו בהחלט מעורר קונטציות וינטג'יות למשהו שאני מחפשת בנרות ברחבי ה'מרשתת'.

כאן ניתן לשמוע את  That sound. מפרגנת לתופים בהתחלה ולסאונד של הפנדר שמזכיר לי ריפים של גאנז אנד רוזס.

עוד משהו מוזיקלית משובח ששמעתי לאחרונה, של להקה די ותיקה, Balthazar,
עם סאונד מגניב של Primal Scream  וכו'.

עד הפעם הבאה.

A Friend for the End of the World

תואר שני. פגישה ראשונה עם המנחה שלי לתזה.
הוא שואל אותי למה בחרתי בנושא הטראומה, האם קרה לי משהו אישי שאולי גורם לי להתעניין בנושא.
וזו שאלה חדה שמפתיעה אותי ושלא חשבתי עליה בכלל עד אותו רגע.
פשוט התעניינתי בטראומה, חשבתי שאני פטריוטית, שאני רוצה לעזור לאנשים במקצועי, ילדי עוטף עזה.
ועניתי ככה בשלוף, שהייתי בתאונת אופנוע כשהייתי תלמידה, אופנוע שדרס אותי, מול כל הכיתה,
ואף מול חלקים נבחרים מהשכבה, כשהלכנו על הכביש בדרך להצגה באיזה אולם ליד הבית ספר.
ולא ממש נפצעתי, רק שטפי דם ושריטות, והמכנסיים האהובים עליי נקרעו. אמרתי לכולם שאני בסדר,
אז המשכנו כרגיל לכיוון ההצגה.
בהצגה ישבתי שם באולם מלא אנשים, והרגשתי הכי לבד בעולם.
הרגשתי שנשארתי על הכביש. דרוסה ומובסת. הרגשתי שאני הכביש שעליו כולם הולכים.
הרגשתי, במן וודאות, שלאף אחד לא אכפת ממני, שאף אחד לא אוהב אותי, שאף אחד לא יעזור לי בעת צרה.
יצאתי החוצה לבכות במסדרון. אף אחד לא יצא אחריי לבדוק מה איתי. אפילו לא מורה. אף חבר, אף חברה.
אז המשכתי משם הביתה. ואף אחד לא שם לב.
מאז שנה שלמה חייתי בתחושה שאף אחד לא אוהב אותי, שאין לי חברות או חברים או משפחה שאכפת להם ממני,
שאני לבד בעולם.
ה"לבד" הזה, של הפוסט, הדיכאון שאחרי הטראומה, הרס לי את הלימודים, הייתי בין המצטיינים בשכבה.
הרס לי את לימודי הגיטרה, שהתמדתי בהם והתענגתי עליהם.
חברויות שהיו לי, כמעט הכל.
היחידי שהיה שם בכל הכאב הנוראי הזה, זה כריס קורנל, והוא שר לי את זה ישר ללב:

A friend to end of the world

אם הייתי יכולה, הייתי אומרת לך כריס, שאני מצטערת מאוד שלא הייתי שם בשבילך
כמו שהיית שם בשבילי.
שאני הרגשתי באותה הופעה מדהימה שלך ביד-אליהו, רק אתה עם גיטרה אקוסטית, 17.7.12,
כמעט אותו תאריך שבו התאבדת, 5 שנים אחרי,
שמשהו לא בסדר, שאולי אתה רוצה להתאבד,
וישר ניערתי את המחשבה הזאת כי למה שתתאבד אם יש לך אישה, ויש לך ילדים.
חבל מאוד שלא זכרתי איך שאני הרגשתי הכי לבד בעולם, עם המשפחה, וגם עם חברים.
עדיין הייתי לבד.
ואני מצטערת שלא הייתי שם בשבילך, כמו שאתה היית שם בשבילי.

זה בשבילך כריס:

The Promise

4th of July + I am the Highway

you will live forever in my heart

על אידאל היופי ווונדר וומן

נטע ברזילי, המוכשרת והאמיצה, נתנה לנו, הנשים, את המתנה של לעצור רגע ולחשוב.
ואם כבר עצרנו לרגע, למה שלא נחשוב על זה לעומק?
דוגמניות, אנא הניחו רגע לביקיני, למייק-אפ ולפוטו שופ ובואו ספרו על מצבכן הבריאותי.
שחקניות, אנא הפסיקו לרגע לחייך ולהנהן בתפקידיכן המשניים ובואו ספרו על מצבכן הבריאותי.
זמרות, אנא הניחו את בגדי הגוף והאוטו-טיון בצד ובואו ספרו על מצבכן הבריאותי.

אנא ספרו כולכן על ההרעבה העצמית, הפרעות האכילה, הדיכאון, חוסר החשק המיני, ההטרדות המיניות,
הסכמי השכר הלא הוגנים, הניתוחים הפלסטיים הכואבים, זריקות הבוטוקס, הממריצים וכדורי הדיאטה,
האיומים וההשפלות מצד הבוסים,  ובקיצור על תעשיות האופנה, האיפור והניתוחים הפלסטיים שכולן
מרווחות מהמצב הנוראי הזה.

ילדות ונערות, אנא הניחו לרגע את הארנק בצד, אנא הדירו רגליכן לרגע מפתיחתה של עוד חנות אופנה "נוצצת", אנא סגרו לרגע את הבלוגים ותמונות האינסטה של "כוכבניות" האיפור והאופנה מהפלאפון.
שימו לב, כולכן עברתן שטיפת מוח מסיבית במשך שנים. 

את, שטופת מוח שתוכנתה לבזבז את כל משכורתך, או את משכורת הוריך, שהורווחה בקושי, על בדים יקרים וחסרי משמעות, על תכשירים שהורסים את הבריאות ואת היופי. את בגיל צעיר לא אוכלת נכון, את לא משקיעה בבריאות שלך, ולא משקיעה את כספך באפיק שיניב לך עוד הכנסות, אלא, תוך שטיפת מוח, את משקיעה בפריט האופנה שהוא "הכי הכי" עכשיו, ומחר הוא כבר יהיה בפח.

את, במו ידיך, משתפת פעולה עם תעשייה, שפעמים רבות "מעסיקה" באופן לא הוגן ילדים, ונשים במשכורת רעב במפעל בתת תנאים במזרח העולם. את ש"אוכלת" את כל מה שמוכרים לך בבלוג האיפור המטופש, ומורחת על הפרצוף תכשירים שחונקים לך את העור, מכלים אותו לאט לאט וגורמים לו להתקמט. את, בעתיד תבזבזי אפילו יותר כסף, כדי להחזיר את העור שהיה לך לפני שהתחלת להתאפר, ותזריקי לו רעלים עם מזרקים, תמרחי עליו הבטחות שווא יקרות ותבכי את צעירותך שאבדה.

שימי לב, זה המסלול הרגיל והשחוק שכולנו עברנו ונעבור עד שזה יפסק.

עד שתיקח את הבמה דוגמנית שמייצגת את האישה הנורמלית, הבריאה, השפויה והמאושרת. זאת שחיסלה
את מידה 36 ו-38 מהאתר, כי זו המידה השכיחה ביותר. זאת שמשתדלת לאכול בריא, שמשתדלת להתאמן באופן
מתון ולא מקצועי, ששומרת על בריאותה וגם נהנית מהחיים. זו הפיקחית והמשכילה שיודעת מה בריא ולא בריא. והיא מתאפרת רק לאירועים ולא ביום יום, והיא שומרת על גופה ועל עורה. זאת, שכל תלבושתה פחות מ-300 שקל, כי היא משתדלת לנהל את כלכלתה בצורה נבונה.  זאת בעלת המצפון, שתשתדל לשים לב לתוויות על הבגדים, על תכשירי קוסמטיקה, לתוויות על האוכל, לתכולה ולרכיבים.

זאת בעלת האגן העגול, בעלת החזה העגול, שנראית כמו אישה, לא כמו בובת בארבי, ולא כמו אוביסטית.
זאת שגובהה הוא כגובה רוב הנשים בעולם 1.55-1.65,  זאת שה-BMI שלה תקין, והיא לא נמצאת בתת משקל או בעודף משקל והיא לא מתעסקת באובססיביות עם משקל,
כי יש לה הרבה דברים אחרים להציע לעולם. זאת ששואפת להגשים את עצמה ואת יכולותיה, שמתעניינת במה שקורה בעולם. זאת שלא נפלה קורבן לשטיפת מוח.

הזמרת, שמציעה את יכולותיה הווקאליות הנהדרות ואת יכולת ההופעה המרשימה, ולאו דווקא את מיניותה על מגש.
השחקנית, שמציעה יכולות משחק מרשימות, ושואפת להציג על גבי המרקע מורכבות נשית, ולאו דווקא מתפשטת.

היא הוונדר- וומן של העולם.